מאת: מקסים שחף (מבוסס על מאמר שכתב טרי לוכלין).

השחיינים הטובים בעולם נעים במים בחן, חסכוניות וזרימה, בעוד שחיינים מתחילים הם מוזרים, גמלוניים ולא יעילים. עם זאת, כולנו נוכל ללמוד לשחות היטב אם נקדיש את הזמן הדרוש להתמחות בשחייה כאומנות לפני שנתייחס אליה כספורט.
מספר רב של אתלטים המתחרים על היבשה הגיעו למסקנה ששחייה דורשת סוג כלשהו, אקזוטי וחמקמק, של כושר לאחר שחוו חוויה כגון זו. ג'ו, שיכול לרוץ בקלילות 10 קילומטרים, מבלי אפילו להזיע, מחליט באחד הימים לנסות אימון בבריכה. תוך מספר דקות, הוא מתנשף בכבדות ותוהה: "איך אוכל אי פעם להתאמן כמו שצריך, אם אני אפילו לא יכול לעבור 100 מטרים מבלי למות?" חוויות מסוג זה משכנעות אתלטים מבוגרים רבים ששחייה היא ספורט המיועד אך ורק לאלו שהתחרו כילדים ומעלות חשד שהזמן והמאמץ הדרושים לרכישת מיומנות זו, לא ישתלמו.
אך התמקצעות ב"אתגר השחייה" בהחלט שווה את המאמץ. לא רק ששחייה אידיאלית כפעילות משקמת ואימון כושר כולל עבור כמעט כל גיל; שחייה ברמה גבוהה אף מציבה בפני השחיין אפשרויות חדשות, כגון השתתפות בטריאתלון, או הצטרפות לקבוצת מאסטרס. עוד לא יצא לי לפגוש ספורטאי הטוב בתחומי ספורט אחרים, שלא היה ביכולתו ללמוד שחייה ברמה מספקת לשמירה על הכושר או לסיים טריאתלון. כל מה שעליהם לעשות, הוא לשכוח מכל מה שפעילויות אירוביות אחרות לימדו אותם, ברגע שהם נכנסים לבריכה.
כל אחד, מרצים חובבנים ועד משתתפי מרתון מסורים, יודע את האמת הבסיסית הבאה: הוסף מרחק או עצימות ויכולת הריצה שלך תשתפר. אך כששחיינים מתחילים משתמשים באותו היגיון עבור שחייה, הם מהר מאד משיגים את מה שאחד מתלמידי לשעבר כינה: "בינוניות סופנית"; לאחר מספר חודשים, כל כמות של מאמץ, אינה מסייעת כבר להתקדמות.
ולהלן הסיבות: שיאי העולם של ריצת מייל וחצי ושחיית 400 מטר, כמעט זהים. אם היינו רצים עם אלן ווב, אצן המייל הטוב ביותר של ארה"ב, הוא היה מביס אותנו בקלות, אבל כל אצן חובב, על ידי ריצה קלילה ויעילה יוכל להתאים את מספר צעדיו כמעט בדיוק לזה שווב מבצע בעת ריצת 400 מטרים. אם, מצד שני, שחיין חובב היה מנסה לשחות 100 מטרים עם מחזיק השיא האמריקאי, קליט קלר, לא רק שקליט היה מביס את השחיין בקלילות, אלא, בהנחה שהשחיין היה מצליח לסיים 100 מטרים, ההבדל בין מספר תנועות הידיים של השחיין החובב לזה של קלר היה מדהים. קליט ושחייני עלית אחרים יכולים בקלות לשחות מרחק של 25 מטרים ב- 7 עד 8 תנועות (כשסופרים כל כניסה של היד למים כתנועה אחת), בעוד שחיינים חובבנים, בד"כ נדרשים ל- 20 עד 25 תנועות על מנת לכסות את אותו מרחק.
השילוש הזה במספר התנועות הוא רק חצי הסיפור. לאצן ברמה עולמית יש יעילות מכנית של 90%, כלומר 90 מכל 100 קלוריות שהוא שורף מייצרות תנועה קדימה, בעוד 10 מבוזבזות על חום שריר, חיכוך עם הקרקע, התנגדות רוח וכו'. בגלל שהמים דחוסים פי 880 מהאוויר ומהווים תווך בלתי יציב להפעלת כוח, שחיין ברמה עולמית הוא בעל יעילות מכנית של 9%, מה שאומר ששחיין חובב הוא בעל יעילות מכנית של 3% במקרה הטוב. לכן, הדרך לשיפור השחייה היא לא לשפר את היכולת להוציא יותר אנרגיה באימונים, אלא לבזבז פחות אנרגיה ע"י שיפור הטכניקה. אפילו אם תוכלו לשפר את היעילות המכנית בקצת, למשל מ- 3% ל- 4%, זה יתרגם לשיפור של 33% ביכולת השחייה. אין אף תוכנית אימון שיכולה להביא לכאלו הישגים, אבל יצא לי לראות בדרך קבע שחיינים בסדנאות משיגים שיפור כזה בסוף שבוע יחיד.

"ריצה היא ספורט; שחייה היא אומנות"

במה שחייה שונה? בפשטות, ריצה היא פעילות טבעית, בעוד שחייה היא "מאבק טבעי". השחיינים הטובים בעולם נעים במים בחן, חסכוניות וזרימה, בעוד שחיינים מתחילים הם מוזרים, גמלוניים ולא יעילים. אין צורך שתחסירו שעות שינה אם התיאור הזה מתאר גם אתכם; ניסיון האימון הארוך שלי מלמד שמעט מאד אנשים ניחנו ביכולת המולדת לשחות בהרמוניה עם המים. אך מה שעוד למדתי הוא שכל שאר האנשים יכולים ללמוד לשחות לא פחות טוב אם רק נקדיש את הזמן ללמידת השחייה כאומנות לפני שנתייחס אליה כספורט. כשאנחנו מתמקדים בשחייה בעוד ועוד מטרים, אנחנו רק מקבעים מה שאני נוהג לכנות "כישורי מאבק". מה שיש להתמקד בו הוא שחייה לאורך מרחקים קצרים יחסית במהירות איטית, מבלי להיאבק במים או בעצמנו ואז לפתח בסבלנות את היכולת לבצע זאת במרחקים גדלים והולכים, או בקצבים מתגברים באופן הדרגתי.

מידע נוסף