לאנס ארמסטרונג אמר כי "הסרטן, היה האירוע הכי חשוב בחיי". הוא אף הרחיק לכת והוסיף: "אילולא הסרטן סביר להניח שלא הייתי זוכה בטור, ומה שבטוח לא שש פעמים".
פציעות הן חלק מהוויית הספורט והחיים, הנקודה החשובה בה נעסוק בכתבה זו אינה איך אנחנו נמנעים מפציעות או מחלות, אלא איך אנו מתמודדים עם זה. בדרך ההתמודדות אתה בעצם ממחיש לעצמך מאיזה חומר קורצת, מה הם הערכים שלך ומה באמת חשוב לך. מניסיוני וממחקרים שהתפרסמו בנושא, אחד הגורמים המשמעותיים המפרידים את ספורטאי הצמרת לבין אלה הנושרים זה יכולת ההתמודדות עם פציעה, עם משבר. פציעה תופסת את רובינו בהפתעה, מאיפה זה בה לי? לא הרגשתי, לא שמתי לב. פציעה משבשת לנו את התוכניות, את הקריירה. אך אם נדע להשכיל, נמצא שבעצם, הפיתרון לבעיה טמון ב"בעיה" עצמה, בפציעה. השאלה החשובה: "האם אתה מוכן להקשיב למסר, ולהשתנות?"
משמעות פציעה היא :"עצור! משהו לא בסדר! משהו צריך להשתנות!". כאב זהו מנגנון הישרדותי שמטרתו להתריע על כך שקיימת בעיה, כמו נורית אזהרה שדולקת שאומרת לך שהמנוע מתחמם. הכאב הנו פיזי, משהו תפוס, לוחץ, נשבר, נמתח ועצבי הכאב משדרים לך על התקלה. הכאב עוצר אותך, הגב נתפס ואינך יכול לזוז, המתיחה בשריר משביתה אותך מכל פעילות ואינך יכול לרוץ. בדיוק כפי שהיית עושה עם מכוניתך כשנורית חום המנוע היית דולקת, היית עוצר את המכונית. מה שחשוב להבין שמרבית פציעות הספורט הינן תולדה של תהליכים מצטברים. המנוע מתחמם, וכשמגיע ל-100 מעלות, הנורית דולקת. איפה היית ב-90 מעלות, ב-98 מעלות. בעצם, לא ממש היית מודע לגופך, לא באמת שמת לב לעצמך, ולכן הפציעה גם תופסת אותך בהפתעה. חלק גדול מאיתנו לוקחים משכך כזה או אחר, הכאב חולף, וקדימה. זה בדיוק כמו ללכת למכונאי ולבקש ממנו לכבות את הנורית. עם גישה כזאת לא תגיע רחוק!
אתה רץ, רוכב, מתאמן וחי להנאתך ופתאום, טראח!! פציעה, החיים נעצרים, הלכה הקריירה, נתקעת בקיר. הבעיה היא לא הקיר, הבעיה היא איך לא ראית את הקיר, ואם ראית איך התעלמת ממנו. הגוף כל הזמן משדר לנו, מאותת לנו. השאלה, כמה אתה קשוב למסרי הגוף? האם אתה מסוגל להקשיב לגופך רק כשהנורית דולקת ב-100 מעלות, או האם אתה מסוגל להקשיב לגופך גם ב-90 מעלות? או ב-70 מעלות? מחקרים מראים שהבסיס למרבית הפציעות זה חוסר יכולת להיות קשוב לגופך. כי אם היית יכול להקשיב לגופך ב-80 מעלות, לפני התפרצות הכאב, בוודאי היית מבצע את השינויים הנדרשים ואולי לא היית נכנס בקיר.
הכאב לא רק מתריע לך על כך שקיימת בעיה. אזור הכאב גם משדר לכל מערכות הגוף על כך שיש בעיה. עם קבלת השדר מערכות האיחוי וההחלמה נכנסות לפעולה ומתחילות את מלאכת השיקום. ללא שדר זה אנו בעצם משתקים ומונעים מגופנו את הריפוי. מחקרים מראים ששברים מחלימים יותר לאט עם נטילת כדורים משככי כאבים. כשאנו חוסמים את שדר הכאב אנו בעצם מנתקים את החלק הכואב משאר חלקי הגוף, ממערכת העצבים, ואז הבעיה ממשיכה להתפתח ו"אנו" לא יודעים על כך. "אבל זה הפסיק לכאוב, והכול היה בסדר" משהו שאני שומע הרבה ולבטח גם מוכר לרובכם; או "תראה ד"ר לי יש סף כאב גבוה" עם ספורטאים כאלה אתה יודע שהבעיה רצינית; או "למדתי, הסתגלתי לרוץ עם כאב", אני לא יודע כמה טוב יצא לך מזה.
הכאב זה לא הבעיה בדיוק כפי שהנורית הדולקת זה לא הבעיה. הכאב הוא מסר! משהו לא בסדר! אולי משהו בתוכנית האימונים שלך?! אולי אתה לא נח מספיק?! משהו בתזונה?! אולי משהו בחיים שלך?! אל תהרוג את השליח לפני ששמעת את המסר. הבעיה אצל רובנו שהיא, בחלקה, תולדה של צורת החינוך והחשיבה הקונבנציונאלית שאנו נוטים לנתק את הבעיה, או את החלק הכואב, מעצמנו. הברך כואבת!? רגע! הברך זה חלק מהגוף שלך? והגוף שלך זה אתה? אם כך המסקנה האחת והבריאה המתבקשת זה ש"אתה" הבעיה. הברך זה רק המקום, שדרכו הגוף מבטא את הבעיה. כמובן, שהמתח המצטבר בגופנו יתפרץ דרך הנקודה החלשה במערכת, או במקום הפגיע. אך אם אתה חי בגישה שזה הברך, זה לא אני, אז מה שבעצם עשית זה להתחיל לבתר את גופך ועצמך לחלקים חלקים. וכשאתה הופך לחלקים אתה מאבד את התמונה ואת המשמעות. להחלים זה בעצם לאחות את "עצמך". לא סתם אחרי פציעה אנו אומרים "אני צריך לאסוף את השברים שלי".
כשם שמערכת החיסון לומדת, מתחזקת ומתייעלת לאחר חשיפה לנגיף, כך גם גופנו ואנחנו לאחר פציעה. הדבר החשוב שצריך להתרחש מפציעה זה, מה למדת? ומה צריך להשתנות? כי אם מחר תחזור על אותה טעות, שוב תיכנס בקיר. לרוב אנו מחפשים את השינויים החיצוניים, להחליף נעל, לשנות תוכנית אימונים, לקחת ויטמינים. שינויים אלה חשובים במידה ואתה יודע בוודאות או שקיבלת יעוץ מקצועי בנושא. אך אל תסתפק בכך, כי השינוי האמיתי הוא השינוי הפנימי, להסתכל פנימה. למה אני בכלל רץ? למה אני קם בשבת בבוקר לרכב? כי אם אין לך תשובות מבוססות אתה תגיע לקיר. עם איזה שאלות לדעתכם לאנס ארמסטרונג נאלץ להתמודד כשהיה עם גרורות סרטן במוח ועם רגל ו-43 בקבר "איזה מזל חרא יש לי?" למה זה קרה לי? או, מה באמת חשוב לי בחיים? מה אני צריך לעשות כדי לצאת מזה? וכשאתה מגיע למסקנה שאתה רוצה לחיות כדי לרכב ולרכב כדי לרוץ יש לך גם את הנחישות (וצריך גם קצת כישרון) לנצח שש פעמים את המרוץ הקשה בעולם. לאנס הוסיף כי "המחלה לימדה אותו להיות יותר קשוב לגופו ולהבין מה באמת חשוב לו בחיים". רק מי שהיה כל כך נמוך יכול לטפס כל כך גבוה.
אל תחיו מתוך מניעת כאב, כי עם גישה כזאת אתם נותנים לפציעה לנהל את חייכם. כשאתה מנוהל מתוך הפציעה, אתה גם תגיע לשם. כמו שמערכת החיסון מתחזקת לאחר מחלה כך גם גופנו מתייעל ומשתפר לאחר פציעה. רק אל תיזום זאת במכוון. להחלים, להבריא זה לברוא את עצמך מחדש. לחבר את עצמך וגופך. אין הבראה ללא פציעה. הכאב הוא כמו מצפן, המכוון את גופנו, ואת ההתנהלות שלנו, אולי אני צריך לנוח, אולי העמסתי יתר על המידה, לא הייתי קשוב לגופי. הפציעה היא דרך שבה הגוף בוחן את רצינותנו ואת נחישותנו ומאתגר אותנו, לפעמים בדרך קשה ואכזרית, מה באמת חשוב לך. אם הגעת למסקנה הנכונה, הכאב במהרה יחלוף ואתה תמצא את עצמך שוב בנעלי הריצה קורע את הכביש…

מידע נוסף