לא לשמור בבטן

 לא לשמור בבטן – הסכנה שבשומן הבטני

מאת: מולי אפשטיין– מנהל פורום "חיים וספורט".

אנשים הנוטים לנהל אורח חיים בלתי פעיל (Sedentary Life) מסתכנים בעלייה בכמות השומן הבטני בגופם. עלייה בכמות השומן הבטני נחשבת כמסוכנת וקשורה בהתפתחותן של מחלות שונות. החדשות הטובות הן שפעילות גופנית עשויה להפחית משמעותית את כמות השומן הבטני. "ככל שתעשו יותר פעילות גופנית כך תשרפו יותר מן הרקמה המסוכנת הזו" – טוענים חוקרים מאוניברסיטת דיוק שבארה"ב. לעומת זאת אורח חיים בלתי פעיל עלול להוביל לעלייה של כ־2 ק"ג בשנה.

מהו שומן בטני?

רקמת השומן ניתנת לחלוקה לשתי תת קבוצות – רקמת השומן התת־עורית ורקמת השומן הבטנית – העמוקה. קיים הבדל משמעותי מבחינה תפקודית בין שתי תת אוכלוסיות אלו של תאי השומן בגופנו.
רקמת השומן העמוקה, בניגוד לרקמת השומן התת־עורית, נוטה להתפרק ביתר קלות כאשר מגיעים אותות ממערכת העצבים המרכזית. רקמה זו נוטה לאגור גם טריגליצרידים בקצב גבוה יותר. ברקמת השומן העמוקה קצב חילוף החומרים (פירוק והרכבה של שומנים) נעשה באופן מהיר יותר בהשוואה לזה המתרחש ברקמת השומן התת־עורית. תאי השומן העמוקים נוטים להיות עמידים יותר לאינסולין בהשוואה לתאי השומן התת־עוריים כאשר בוחנים את ההשפעה של האינסולין.
עוד חשוב לציין כי רקמות אלו שונות מבחינת יכולות הייצור של אדיפוקינים – הורמונים שמקורם ברקמת השומן. רקמת השומן העמוקה מפרישה רמות גבוהות יותר של חומרים המשרים תהליכים דלקתיים ומאידך רמות מופחתות של חומרים המיטיבים ומגנים על כלי הדם, כדוגמת אדיפונקטין. קצב ההפרשה של ההורמון נמצא ביחס הפוך לכמות השומן האצורה ברקמה, זאת אומרת ככל שיש יותר שומן כך התאים מפרישים פחות אדיפונקטין. תהליכים אלו יכולים להסביר את הקשר ההדוק שבין עלייה ברקמת השומן ובין הגברה של תהליכי הדלקת בגוף.

השמנה תוך בטנית ומחלות לב וכלי דם – "לבלבו אגס וגם תפוח"

המדד החיצוני הבולט ביותר להשמנה בטנית הוא היקף המותניים. השמנת יתר ובעיקר שומן המתרכז בבטן, מגבירים באופן משמעותי את הסיכון ללקות במחלות לב וכלי דם. שומן הגוף מתבטא בגזרה בשני סוגי השמנה: תפוח או אגס. אצל בעלי גזרת תפוח, מרוכז השומן באזור המותניים, קרוב לאיברים פנימיים וללב ולכן הם מצויים בדרגת סיכון גבוהה יותר להתפתחות סוכרת, מחלות לב וכלי דם. מנגד, בעלי גזרת אגס צרים במותניים ועיקר השומן בגופם מרוכז בישבן ובירכיים.
הפדרציה העולמית לבריאות הלב מציינת כי ניתן למדוד את השומן התוך בטני באמצעות מדידה פשוטה של היקף המותניים. היקף המותניים המומלץ בישראל הוא 94 ס"מ אצל גברים ו־80 ס"מ אצל נשים. בדיקה זו מצטרפת לבדיקות, כמו לחץ דם ורמת הכולסטרול בדם על מנת להעריך סיכון ללקות במחלות לב.
וכך מודדים את היקף המותניים: תחילה יש לפשוט את החולצה ולהתיר את חגורת המכנסיים. יש למקם את סרט המידה בין הצלע התחתונה לשוליים העליונים של עצם האגן. המדידה מתבצעת בנשיפת האוויר החוצה, וכשהבטן רפויה.
בישראל ההערכה היא כי כ־ 40%-30% מהאוכלוסייה הינה בעלת היקף מותניים פתולוגי. מבין המאפיינים הדמוגרפים ניתן להתרשם כי ההשמנה הבטנית שכיחה יותר בנשים מאשר בגברים, בגילאים מעל 50 שנה, במעשנים ובאוכלוסיות ממעמד סוציו אקונומי נמוך. עלייה זו בממדי ההשמנה הבטנית מלווה בעלייה בממדי סוכרת סוג 2, בהפרעות בשומני הדם ובמחלות לב וכלי דם.
בניסיון להסביר את ההבדל בין השמנה בטנית עמוקה לשטחית והשמנה באזורי גוף אחרים אשר אינם מדגימים את הקשר לתחלואת לב וכלי דם, מספק ד"ר דרור דיקר מביה"ח השרון את ההסברים הבאים:
ככל הנראה הפרשה של אדיפוקינים ושל חומצות שומן חופשיות מרקמת השומן העמוקה הם הגורמים לתחלואות נלוות אלו. הודגם כי בחולים הסובלים ממשקל יתר או מהשמנה קצב הייצור וקצב ההפרשה של אדיפוקינים דלקתיים שונים מוגבר. דלקת הינה מרכיב חשוב בהתפתחות של סוכרת ומחלת כלי הדם הטרשתית.
תהליך פירוק השומן המתרחש ברקמת השומן גורם לייצורם של טריגליצרידים וחומצות שומן חופשיות. השמנה בטנית עמוקה ידועה כתורמת בצורה משמעותית לרמות חומצות השומן החופשיות הנמדדות בדם הנכנס לכבד. הקרבה האנטומית שבין רקמת השומן העמוקה ובין הכבד דרך הווריד הפורטלי, גורמת לכבד להיות חשוף לרמות מוגברות של חומצות שומן חופשיות אף מעבר לרמה הנמדדת בדם ההיקפי.
בכבד חומצות השומן החופשיות מפחיתות קישור לאינסולין ומפחיתות פירוק של אינסולין. תהליכים אלו גורמים לעלייה בעמידות לפעילות המטיבה של האינסולין על חילוף החומרים בגוף – מצב המכונה "תנגודת לאינסולין". פועל יוצא מכך יהיה המשך העלייה בקצב הייצור של הגלוקוז בכבד ובעקבות כך עלייה ברמות האינסולין. בנוסף, חומצות השומן החופשיות משפיעות על תהליכי חילוף החומרים של השומן המתרחשים בכבד, על ידי עידוד ייצורו של החלקיק השומני העשיר בטריגליצרידים (VLDL) הגורם לעלייה בריכוז ה־LDL (כולסטרול "רע") בדם ולירידה בריכוז HDL (כולסטרול "טוב") בדם.
השפעה נוספת לרמות הגבוהות של חומצות השומן החופשיות הינה ברמת השריר. השריר הוא הצרכן הגדול ביותר של גלוקוז; רמות גבוהות של חומצות שומן חופשיות מובילות לשקיעתן בשרירי הגוף. שקיעה זו מוליכה להיווצרות עמידות לפעילות הכנסת הגלוקוז לתא השריר על ידי אינסולין, הגוררת עלייה ברמות הגלוקוז בדם. במידה והלבלב מסוגל לספק את רמות האינסולין הדרושות הרי התוצאה תהיה רמות אינסולין גבוהות, אולם במידה והלבלב נכשל בתגובתו זו תתפתח סוכרת. לפיכך עלייה בכמות חומצות השומן החופשיות במחזור הדם ההיקפי הינה בעלת השפעה מרעה דומה על הלבלב. במצב נורמלי חשיפה מוגברת חריפה של תאי הבתא בלבלב לרמות מוגברות של חומצות שומן חופשיות גורמת לעלייה בהפרשת אינסולין. חשיפה כרונית לרמות מוגברות של חומצות שומן חופשיות גורמת דווקא לאפקט ההפוך ולדיכוי הפרשתו של האינסולין.
לכן עלייה בריכוזן של חומצות השומן החופשיות, בעיקר כאלו המיוצרות ברקמת השומן העמוקה, משפיעות בצורה משמעותית על הסיכון לתחלואת לב וכלי דם ומשפיעה בצורה ישירה על הנטייה ליתר שומנים בדם, כמו גם על העמידות לאינסולין המובילה להתפתחות סוכרת או להחמרה במצב סוכרת קיימת.

למקומות, היכון, צא!

תוצאות המחקר של אוניברסיטת דיוק הראו שקבוצת הביקורת שלא ביצעה פעילות גופנית, הוסיפה 8.6% לשומן הבטני בתקופה של 6 חודשים. עוד נמצא במחקר שפעילות גופנית מתונה, כמו 30 דקות הליכה נמרצת במשך 6 ימים בשבוע, בלמה את קצב העלייה בכמות השומן הבטני ואילו פעילות נמרצת יותר תרמה להפחתה בכמות השומן הבטני. לדברי החוקרים המסר שצריך לעבור לציבור הוא – עשה פעילות גופנית עכשיו כדי שבעוד 5 שנים משקלך לא יהיה 10 ק"ג יותר ולא: עשה פעילות גופנית במטרה מיידית במשקל להפחית.
במסגרת המחקר השתתפו 175 אנשים שהוגדרו "בטטות כורסה". כל הנבדקים היו בעלי משקל עודף ואצל כולם התחילו להופיע רמות גבוהות של שומנים בדם. משתתפי המחקר חולקו אקראית ל־4 קבוצות:

• ללא פעילות גופנית כלל
• מינון נמוך ומתון של פעילות גופנית – הליכה בנפח של 20 ק"מ בשבוע
• מינון נמוך של פעילות גופנית עצימה – ריצה קלה בנפח של 20 ק"מ בשבוע
• מינון גבוה של פעילות גופנית עצימה – ריצה קלה בנפח של 32 ק"מ בשבוע

משתתפי המחקר נתבקשו לא לשנות את התזונה שלהם. מטרת המחקר הייתה לבחון כיצד משפיעה הפעילות הגופנית לבדה על מדדי ההשמנה. תקופת המחקר עבור "בטטות הכורסה" נמשכה 6 חודשים ועבור 3 הקבוצות האחרות היא נמשכה 8 חודשים. קבוצות הפעילות הגופנית ביצעו אימוני הכנה במשך חודשיים במטרה לשפר את כושרן הגופני ולהכינם לתכנית האימונים. הפעילות הגופנית בוצעה תחת פיקוח של אנשי מקצוע.
לכל הנבדקים בוצעה בדיקת CTלפני המחקר ומייד בסיומו. מטרת הבדיקה הייתה לעקוב אחר השינויים בריכוז השומן ובפיזור שלו ברקמות. צוות המחקר לא מצא שינויים משמעותיים ברמות השומן הבטני בקרב הקבוצות שביצעו פעילות גופנית קלה. מסקנת החוקרים הייתה שפעילות גופנית מתונה עשויה לבלום את ממדי צבירת השומן, אולם לא להפחיתה. קבוצת האנשים שלא עסקו בפעילות גופנית, הגדילה את כמות השומן הבטני. נמצא שככל שהאנשים התאמנו יותר, ועשו זאת בעצימות גבוהה יותר, כך הם הצליחו להפחית מהר יותר מכמות השומן הבטני שלהם. לדברי החוקרים, ריצה קלה מאוד בנפח של 27-32 ק"מ בשבוע מספיקה על מנת להשיג תוצאות טובות. חשוב שהריצה תבוצע בנוחות ולאחר פרק הסתגלות הדרגתי.

קבוצת האימון העצימה ביותר הפחיתה את כמות השומן הבטני ב־6.9% ואת כמות השומן התת עורי ב־7%.