בפאריז נפל דבר
אי אפשר לשים את האצבע על רגע מסוים, אלו הם מס' גורמים שהצטרפו למכלול וחברו יחדיו, בנקודת הזמן הזו באפריל 2011, לטריגר אחד גדול, שחרט על לוח ליבי את המילים "אני רוצה לרוץ".
אני רוצה להיות על המסלול, רוצה לזהור עם ההילה הזו שנחה על פניהם של הרצים עם סיומו של מירוץ מוצלח (וכמלווה מתמידה בתחרויות ראיתי הרבה כאלה…) זה גם נראה לי טוב נגד קמטים 🙂
זהו החלטתי סופית, אני רוצה לעבור צד, אם כל אחד יכול, אז גם אני יכולה!
מאז הפסקתי לעשן מזה 4 שנים, ניסיתי (לא במאמץ רב) להיכנס לכושר, ללא הצלחה כמובן, כולנו מכירים את התירוצים והסיבות ולכן לא אמנה אותן כאן.
הרי יש לי מאמן אישי, שהוא אישי, אהובי, שותפי לחיים ואב ילדיי, לכאורה לי הכי קל, האמנם ?!
במהלך השנים שאלו אותי, "איך זה שאת לא נדבקת בחיידק? " תמיד חייכתי ואמרתי "אני מחוסנת" ובאמת חשבתי כך, לא הבנתי את השגעון, אני? לרוץ?! זה נראה כמו הספורט הכי משעמם שיש! והרצים למרחקים ארוכים, בכלל חשוכי מרפא היו בעייני.
שדה התעופה שרל דה גול, פאריז
אנחנו בדרך הביתה לאחר עוד מסע מוצלח של TRIMAX למרתון פאריז, תחושה של התעלות נפש באוויר, של סיפוק אדיר. כל המתאמנים, שלחלקם זהו המרתון הראשון מחייכים.
פתאום שמעתי את עצמי אומרת למקסים, "זהו החלטתי, גם אני רוצה לרוץ, אני רוצה שתכתוב לי תכנית אימונים." (תוך כמה זמן אתה חושב שאפשר להכין אדם שלא עסק בכלל בספורט למרתון?? )
ומקסים בנונשאלנטיות טיפוסית וארומה מקצועית עונה לי "אין שום בעיה, רק תהיי רצינית". כמי שצפה בי לא פעם בריטואל של מתחילה פעילות גופנית, לא מתמידה ומפסיקה, ממנו המשפט הזה נשמע לי פייר אינאף.
אבל אני "החדשה" מאוד רצינית, כבר למחרת שאלתי את המאמן (כן זה קצת מורכב שהאיש שלך הוא גם המאמן שלך) "מה אני עושה היום ? מתי אתה כותב לי תכנית ?"
ומקס מחייך ומנחה אותי לי ללכת שעה ולשלב ריצה של שתי דקות כל רבע שעה.
חחחחח "קלי קלות"! חשבתי לעצמי ואמרתי, "אוקיי,ותכתוב לי כבר תכנית".
יוצאת לאימון הראשון
"אני די בכושר" ,חשבתי לעצמי, בחלוף רבע שעה הראשונה להליכה, המסלולים בקיסריה נאים ומזמינים ואנשים רבים משתמשים בהם, ואהבתי להימצא שם יחד איתם… ואז הגיע הזמן לעבור לריצה, אני רצה רצה רצה, אוקיי ,מתחיל להיות קצת קשה, אין אויר, וקצת שורף בבית החזה. מציצה בחטף בשעון ומגלה שעברה דקה! ??? מה דקה?? אני גוססת פה, ועכשיו עוד דקה שלמה לרוץ?
זה קשה! זה לא מה שחשבתי, ועוד מחשבות מעכבות ושדים זדוניים שקפצו לי על הכתפיים ורקדו "אמרנו לך! אמרנו לך! למה לך? למה לך ??"
תכנית אימונים והפתעה
אז כמו שתבינו מיד השבוע הראשון חלף ועימו הקושי.
שבוע חדש, מקס עובד על המחשב, אני במטבח וכך אנחנו מחליפים מידע כל אחד על מהלך יומו של השני. ואז, כבהערת אגב מקס מוסר לידיי דף נייר ואומר "הנה התכנית שלך לחודש הקרוב, רשמתי אותך למרתון אמסטרדם, לחצי מרתון כדי שתהיה לך מטרה, אז תתחילי להתאמן וספרי לכמה שיותר חברים.
בתוך תוכי מחול שדים, כלפי חוץ, עסקים כרגיל.
אני שמחה, מתרגשת, שואלת שאלות, בעיקר "מתי זה ?? " ומתחילה להתאמן……"אז מתי אמרת שזה???"
תאריך היעד 16.10.11
בחלוף הימים, מצאתי שלהיצמד לתכנית האימונים ולהתמיד זו מלחמה בפני עצמה, לא פחות קשה מהאימונים עצמם.
הבנתי שקיום האימון תלוי במידה רבה במיקום שלו בסדר העדיפויות שלי.
ואני נחושה, מוכנה לשלם את המחיר ומדהים איך הכל מסתדר בסוף וכל דבר מוצא את מקומו וזמנו.
אימון קבוצתי ראשון
האמת, אני ממש לא מוכנה לזה, רציתי להתחזק עוד קצת לפני שאני מביישת את עצמי בפני הקבוצה……..
סוקרת את דמותי במראה לפני היציאה מהבית, כאילו לבדוק האם זה באמת קורה???
ביום החופשי שלי, השכמתי ב-05:00 בבוקר כדי לצאת לאימון שטח? הזוי!!!
דמותי הניבטת מהמראה מאשרת, זה אכן קורה! אני מחייכת לעצמי וחושבת טוב, אז אני אגיע אחרונה, לפחות התלבשתי יפה.
באותו בוקר שעתיים מאוחר יותר, מאושרת ומוצפת שמחה, או שמחה ומוצפת אושר, גיליתי את הכוח הטמון בקבוצה, במקרה הזה Trimax,זה כוח שמושך אותך קדימה, זו חבורה של אנשים יפים שמחזקים ומפרגנים וכמיטב המסורת מתארגנים לארוחת בוקר משותפת לאחר האימון, לפתוח ככה את הסופ"ש, פשוט תענוג!
רצה
אני ממשיכה להתאמן, לבד ועם הקבוצה, משתפרת לאיטי, משפרת את הפלייליסט שלי ומשתדלת להתמיד.
אני מתאהבת בריצה ומוצאת בה חוף מבטחים לעצמי ואי של שפיות בים הסוער של היומיום, עד כדי כך מתאהבת שלפספס אימון ממש מרגיז אותי ואני לא אדם שמתרגז בקלות, יש שיגידו סימנים ראשונים להתמכרות…..
מחנה אימונים כפר בלום
שוב אני לא מוכנה, רק לפני מס' ימים עברנו לבית חדש, הרוב בארגזים, לא התאמנתי מעל שבוע ובכלל אני לא מבינה מה לקחתי על עצמי חצי מרתון, מה היה רע לרוץ 8 ק"מ?
בדיוק כשאני חושבת להציע למקס שאשאר בבית ומכינה את רשימת היתרונות לכך, הוא מצידו מזרז אותי לארוז ומוודא שלא אשכח כלום….אני גונזת את הרעיון ומתחילה למנות את הסיבות "למה כן כדאי לצאת למחנה האימונים"-
- לנוח מכל הארגזים
- הבטיחו שנחים
- יהיה זמן להתאמן סוף סוף
- בכל זאת אימון מסכם ויש לי חצי מרתון על הראש
- נחים כבר אמרתי
ואכן היה שווה! מעבר לאווירה הטובה בקבוצה, הגיבוש והיציאה מהשגרה, זו הפעם הראשונה שגמעתי את המרחק של 19 ק"מ בריצה, עובדה זו חיזקה את האמונה שלי בעצמי ביכולת שרכשתי ובתוך תוכי ידעתי, אני מוכנה.
אמסטרדם אוקטובר 2011
אחרי יומיים של התכנסות, התמקמות , התאקלמות (הכוללת איסוף ערכת משתתף) גיבוש ורגיעה, במזג אויר מושלם לריצה מפציע היום הגדול.
רצי המרתון זינקו כבר בבוקר ואצל רצי החצי, המתח עולה ועולה.
מגיעים לנק' הזינוק, כל ההתרחשות מסביב, הצבעים, הצלילים והאנשים עטורי המדליות שזה עתה סיימו לגמוע ברגליהם 42.2 מביאים את ההתרגשות לשיאים חדשים.
כל אחד תופס את מקומו (ע"פ זמן תוצאה משוער) ונפרדים באיחולי הצלחה וחיבוקים.
אני מרגישה צורך לצבוט את עצמי, כדי לוודא שלא מדובר בחלום.
אנרגיות מדהימות על המישור המוקף נופים ומבנים הולנדיים ואני שם מרחפת כמעט על המסלול, עם האזניות שלי…… מאושרת.
אני רצה בתוך חלום והקילומטרים, מספרם עולה בהדרגה, איזה כייף!!!
המנטרות בראשי מתחלפות כמו משדרי פרסומת ומסלקות כל מחשבה על קושי וכל צל של חשש…..
יש! הגענו לפארק (3 ק"מ לסוף המסלול) הלב שלי ממש רוקד בקרבי, אני כל כך קרובה…..ואז מופיעים מולי כמו שני מלאכים מקסים (שלי) ובני (מהקבוצה) ומלווים אותי בריצה, זה מאוד ריגש אותי, זה כמו שילד קטן נופל אבל הוא מחניק את הבכי ואז הוא פוגש את אמא שלו ואז הכול יוצא?
הרגשתי איך כל האימונים המחשבות הפחדים ההתרגשות המתח והלחץ עולים ומטפסים במעלה הגרון, כמו בועות בבקבוק שמפניה כשהפקק מאיים לקפוץ….
מאה מטרים אחרונים וזהו
עשיתי את זה!
עשיתי את זה!
חיבוק חזק וגאה ממקסים משחרר את הפקק סופית ואז באו הדמעות,
אבל אלו דמעות של שמפניה, דמעות של אושר סיפוק ותחושת חיים והישג אדירים.
המשך יבוא……….
כתבה: אורנה שחף
