יו‚ איזה צום!

צום- היבטים תזונתיים ופיזיולוגיים

מאת: איילת וינשטיין, ראש מדור תזונה במרכז לרפואת ספורט ולמחקר ע"ש ריבשטיין במכון וינגייט, וד"ר יצחק וינשטיין, פיזיולוג של המאמץ.

צום על פי הגדרתו הנו הימנעות רצונית מאכילה ולעתים אף משתייה למשך פרק זמן מסוים. הסיבות לצום הן רבות מאוד: מטעמי דת, מצווה או טקס דתי, ביהדות נקרא תענית, מטעמים רפואיים, למשל לפני ניתוח או בדיקה, במצב של מחלה קשה לעתים מתפתחת תגובה ספונטנית של צום, מצב זה ידוע גם אצל בעלי חיים, שיכולים לרעוב למוות בשל כאבי שיניים, במצב של דיכאון כבד האדם מאבד את החשק שלו לאכול, "שביתת רעב" לניהול משא ומתן ודיאטות הימנעות מאכילה לצורכי טיפול והרזייה.
קיימים שלושה סוגי צומות הנבדלים במשך הצום: קצר, בינוני וארוך, ובאופן ההימנעות ממזון: מים בלבד, צמחי מרפא. יש המבצעים צום חלקי על ידי אכילת סוג אחד של מזון: מיצי ירקות, מיצי פירות, מרק ירקות, מי אורז ועוד אפשרות נוספת היא צום המוגדר בשעות מסוימות של היום כגון: צום הראמדן, אכילת ארוחה אחת ביום ועוד.

אצל רוב האנשים מלווה הצום בתחושת רעב ובתשישות ואצל חלק מהאנשים אף בכאבי ראש ובתופעות גופניות נוספות. האדם הצם שרוי לרוב במתח פסיכולוגי בשל השינוי שהוא חווה, במיוחד כאשר ישנה מחויבות דתית או חברתית להמשכת הצום לפרק זמן קבוע. ישנם הרגלי אכילה מסוימים המקלים על הכניסה אל הצום ועל היציאה ממנו. לעתים דווקא צום עלול לגרום לעלייה במשקל, כאשר הארוחות שלפני ואחריו גדולות במיוחד.

ביהדות קיימים מספר ימי צום- תענית. פרט לאחד מהם שמקורו בציווי בתורה, יום הכיפורים, שאר ימי הצום מציינים "אבל" ולמעשה נקבעו רק לאחר חורבן בית המקדש הראשון (צום תענית אסתר, אינו מציין אבל). לעתים קרובות כרוך הצום בביטויי צער ואבלות נוספים, כגון לבישת שק (יואל ב' 12; יונה ג' 7-8; תהלים ל"ה 13; אסתר ד' 3). ביום כיפור ובתשעה באב קיימים ארבעה איסורים בנוסף לצום: רחיצה, סיכה, תשמיש המיטה (קיום יחסי מין), ונעילת הסנדל (מנעלים העשויים מעור). מטרת הצום ביום הכיפורים איננה אבלות, אלא עינוי הגוף לצורך התעלות והיטהרות הנפש.

מה אנו למדים מהמחקרים על הצום כדרך טיפול במחלות?

המחקרים הראשונים בנושא הצום הם משנת 1880. מאותה תקופה ואילך כוללים כתבי העת הרפואיים מאמרים על השימוש בצום כאמצעי טיפול בהשמנה, סוכרת, הרעלה כימית, דלקת מפרקים, התקררות, אלרגיות, ספחת, גרב, מחלות לב וכלי דם, כיבים ברגלים, תסמונת המעי הרגיז, תיאבון לקוי או מופרע, גנחת הסימפונות (אסתמה), דיכאון, נוירוזה, שסעת (סכיזופרניה) ועוד. המחקרים המוקדמים התבססו בעיקר על תצפיות שנעשו בדרך כלל במשך 40-30 ימים. כאשר התיעוד הראשוני של צום רפואי נעשה ב-1910. המחקרים ספקו נתונים חשובים על תגובות של בעלי חיים ובני אדם במהלך צום.
בשנת 1950 פרסמו Keys וחבריו מאוניברסיטת מיניסוטה שני ספרים שנקראו: "הביולוגיה של ההרעבה האנושית". שלושים ושניים מתנדבים צמו עד שמונה חודשים, שבמהלכם בוצעו תצפיות מפורטות. ממצאים אלה הושוו להרעבה מאונס, שהתקיימה בזמן מלחמת העולם השנייה. במהלך המחקר גילו החוקרים, כי הצום לא גרם למחסור בוויטמינים ובמינרלים, וכי חל שיפור בסוכרת ובמחלות עור.
במקרים של סוכרת, גאוט, מחלות לב וכלי דם ודלקת בלבלב, נמצא שצום קצר ומבוקר עשוי לסייע באיזון ראשוני של ערכי סוכר ושומנים בדם ולאפשר התאמת תפריט וטיפול תרופתי. יש לשים לב! שבמקרה של מחלה כרונית, צום בלתי מבוקר עלול ליצור נזק והחמרה בסימפטומים הנלווים.
בקרב חולי אפילפסיה הצום עשוי לגרום להופעת קטוזיס (יצירת גופי קטו בדם). הקטוזיס מפחית את משך ההתקפים, חומרתם ומספרם.
במחלת השיגרון (Artheritis) תועדה ההשפעה האנטי דלקתית שיש לצום תוך הבחנה בירידת ESR, כאבים, נוקשות וצורך בתרופות. נמצא, כי לאחר שבעה ימי צום חל שיפור ביכולת האחיזה, בכוח בתפקוד כללי וירידה בכאבים. נמצא קשר חזק בין מחלות מפרקים לאי סבילות למזון. השיפור בסימפטומים מיוחס לירידה בחדירות המעיים במהלך הצום, המפחיתה ספיגה של אנטיגנים מהמעיים למחזור הדם.
במצבים של אלרגיה או אי סבילות למזון הצום בשילוב עם תבחיני מזון משמש לאבחון מקור האלרגן/ גורם האי-סבילות מהמזון. המטופלים צמים למשך יומיים עד 4 ימים, הצום מהווה תקופת התנקות של הגוף מאלרגניים שמקורם במזון, ולאחר מכן מקבלים דיאטת "אתגר"– דיאטה שבמסגרתה מקבל המטופל לאכול סוגי מזון שונים, ונצפית התגובה ובכך ניתן לקבוע אם קיימת תגובה אלרגית/תגובת אי סבילות ומהו המזון המעורר תגובה זו.
בעידן שההשמנה מהווה מגפה, לא פלא, שהצום כאמצעי לטיפול בהשמנה זכה לתשומת לב משמעותית. המחקר הראשון בנושא פורסם בשנת 1915 על ידי Folin and Denis, שהמליצו על צום קצר כאמצעי יעיל להפחתת משקל. העבודה המפורסמת ביותר בנושא ההשמנה התפרסמה ע"י Stewart and Fleming בשנת 1973 בה דווח על טיפול מוצלח באדם בעודף משקל קיצוני בן 27 שצם ללא סיבוכים רפואיים במשך 382 ימים והפחית 130 ק"ג ממשקלו.
קצב הפחתת משקל במהלך הצום הוא כ-0.3% ממשקל הגוף ביום. לאחר 30 יום זה יורד ל-0.1. בתחילה מאבדים מים ומלחים. לכל קילוגרם מאבדים 240 גרם חלבון ו-500 גרם שומן. למרות שהצום יעיל מאוד להורדה במשקל, חלק גדול מהירידה במשקל נובעת מירידה במסה הרזה (נוזלים, מסת שריר) ולכן אין הוא מבטיח שמירת משקל נמוך לאורך זמן ללא ביצוע שינויים בתזונה ובאורח החיים. עובדה זו תועדה היטב במחקר שנערך במשך 7.3 שנים, בהשתתפות 121 אנשים עם משקל יתר, שצמו מספר פעמים למשך כ-60 ימים. 50% מהמשתתפים חזרו למשקל ההתחלתי שלפני הצום לאחר שנתיים-שלוש, ובסוף המחקר 90% חזרו למשקל ההתחלתי.

הפיזיולוגיה של הצום

פועל יוצא ומתבקש מביצוע צום היא התפתחות של רעב. רעב היא תחושה הפוקדת בעל חיים או אדם הסובל מתת תזונה מאחר והגוף זקוק להספקה קבועה של אנרגיה על מנת לתפקד. הפקת האנרגיה מתבצעת באמצעות "שריפה" תוך תאית של חומרים המופקים ממזון.
גם במצב של איזון קלורי, אם הוכנס מזון לגוף שלא בדרך של לעיסה ובליעה (כגון עירוי) עדיין צפויה תחושה של רעב. רעב יכול להתבטא גם בהזדקקות למוצרי מזון שאינם משביעים, כמו ממתיקים מלאכותיים. מסתבר שטעם המתיקות מתקשר באדם, בעקבות תהליכים אבולוציוניים, למזון עשיר בפחמימות, ועל כן הוא מהווה מושא תשוקה גם כאשר ערכו התזונתי דל. ראוי להדגיש שהעוצמה שבה ערב מזון, קשורה לדרגת הרעב.
בתחושת הרעב יש מוטיבים נלמדים. בע"ח שהורגל להאכלה שאינה משביעה מספיק, יפתח הרגלי אכילה מרובה גם כאשר דרך האכלתו השתנה. וילמד להתאים את עצמו למצב התזונתי החדש באופן איטי. עם זאת, לא אצל כל החיות שולטת תחושת הרעב על האכילה. לדוגמא, דגי זהב וכלבים עשויים לאכול יותר מכפי הרצוי להם בעוד שחתולים בדרך כלל אוכלים במידה הדרושה להם. הוכחה אחרת לתופעת הלמידה היא סלידה המתפתחת מאכילת מזון, לעתים גם טעים, שגורם לתופעות לוואי בלתי נעימות.
לימוד הפיזיולוגיה של הצום מגלה סדרה של אירועים מאורגנים, המשמרים את הדרישות האנרגטיות הבסיסיות של הגוף תוך שמירה על חילוף החומרים בסיסי (BMR). נמצא, כי קצב ה-BMR פוחת במהלך הצום בכ-1% בכל יום עד שהוא מתייצב על כ-75% מערכו הנורמלי. סביר שבני האדם, כמו יצורים אחרים, פיתחו מסלולים ביוכימיים שמאפשרים קיום ממושך ללא מזון. במשך תקופות של חוסר מזון, עקב מזג אוויר, פציעה, מחלה וכד', נדרש מנגנון פיצוי מתאים שיאפשר הישרדות. כעת ברור, כי בנוסף להתאמת קצב ה-BMR, הצום מקדם את תהליך הריפוי.
תגובת הגוף לחוסר בקליטת אנרגיה ניתנת לחלוקה ל-3 שלבים: תחילת הצום, הצום וההרעבה. קיום משאבי אנרגיה נאותים לצורך חילוף החומרים בתקופת הצום כרוך במספר התאמות, המשתנות כשהגוף עובר משלב אחד לשלב הבא. גלוקוזה, חומצות שומן, וחומצות אמינו הן מקור האנרגיה העיקרי של הגוף.
שינויים גופניים: השינויים הגופניים במהלך הצום כוללים: ירידה במשקל ( בעיקר ממקור של מסת גוף רזה הכוללת נוזלים ושרירים), ירידה בלחץ הדם והאטת הדופק, שינויים בפעילות החשמלית של הלב (ה-ECG) החוזרת למצב נורמאלי בסיום הצום.
שינויים בתוצאות בדיקות מעבדה: לערכי תוצאות בדיקות המעבדה במהלך הצום אין תבנית קבועה והם משתנים מאדם לאדם ובהתאם למצב הרפואי האינדיבידואלי. הערכת התקדמות המטופל הצם אינה מבוססת על סימן או סימפטום אלא על תמונה קלינית מלאה. רמות הטריגליצרידים, הכולסטרול וחומצת השומן עולות במהלך הצום כתוצאה מפירוק חומצות שומן מרקמת השומן ויצור אנדוגני ( פנימי) מוגבר בכבד, לאחר הצום, הערכים עשויים לרדת. רמת הקריאטינין יכולה לעלות, או להישאר יציבה. רמת הגלוקוזה בדם יורדת אצל רוב המטופלים, בשל שימוש בסוכר בדם לצרכים אנרגטיים במהלך הצום. אם הרמה הייתה נמוכה לפני הצום, היא עשויה לעלות לאחריו. ספירת דם כללית, בדרך כלל, לא מראה שינוי משמעותי, פרט לירידה בהמוגלובין ובהמטוקריט (% תאי הדם האדומים מכלל הדם).
בדיקות שתן שלאחר הצום בעייתיות לתרגום, וזאת מכיוון שהגוף נפטר מהרבה פסולת דרך הכליות. בבדיקות שתן שלאחר צום ניתן למצוא בילירובין חלבון, וגופי קטו. אם קיימת מחלת כבד – תהיה גם עלייה בריכוז האוראה ובילירובין בשתן.
שינויים הורמונליים בצום: אלה כוללים לרוב ירידה בריכוז אינסולין ובהורמוני בלוטת התריס. לעומת זאת עלייה בהורמון הגדילה, קורטיזול, גלוקוגון, פלסמה נור-אפינפרין, מלטונין ופרוסטגלנדינים. מפתיע לגלות שבקרב אנשים הסובלים מעודף משקל נמדדה ירידה בהורמון הגדילה.

פעילות גופנית במהלך צום ממושך

האם לצום ממושך (כגון הרמדאן) יש השפעה על יכולת ביצוע מאמצים גופניים? ב-2003 ביקש איגוד הכדורגל האלג'ירי מהF-MARC (מרכז מחקרים והערכה רפואי של איגוד הכדורגל הבין לאומי) לחקור את הסוגיה של השפעת צום הרמדאן על שחקני כדורגל מקצועיים, במהלך 2004 בוצע המחקר הראשון שנוהל במהלך רמדאן 2004 באלג'יריה ובטוניס. נמדדו משתנים של תחושות סובייקטיביות, איכות שינה, וביצועים לפני ואחרי רמדאן. כאשר השינוי היחידי שהתרחש באורח החיים היה המעבר לשגרת הצום. נמצא שיכולת ביצוע מטלות גופניות מבוקרות ויכולת ביצוע מאמצים עצימים לא נפגעה ואף השתפרה לאחר 3 שבועות של אימונים במהלך הצום. ערכם של מדדים ביוכימיים שונים בדם לא השתנה במהלך הצום, כמו כן לא נצפו שינויים משמעותיים בהרכב רקמות הגוף. אולם לא נבדקה יכול הביצועים במהלך משחקי כדורגל (Zerguini ושות' 2006).

על פי תוצאות המחקרים צום רמדאן אינו משפיע על הביצועים הפיזיים, ערכי הרכב רקמות הגוף – מים ומלחים בגוף, פרמטרים ביוכימיים והמטולוגים והתחושה הסובייקטיבית בעת ביצוע מאמצים גופניים אצל כדורגלנים צעירים שצמים בהשוואה לכדורגלנים צעירים שלא צמים.
המסקנה המתבקשת היא שנקיטה בשגרת צום לא מוחלט (אוכלים רק בחלק מהיממה) תוך שמירה על אורח חיים מבוקר לא משפיעה באופן משמעותי על מדדים אובייקטיביים של רמת התפקוד הפיזיולוגי. ראוי לבצע מחקרים שיבדקו את רמת הביצוע במהלך ביצוע מטלות ממושכות.

לסיכום: צום עשויי להיות אמצעי דתי או מחאתי, אולם כאשר מבצעים צום חלקי או מלא למטרות בריאות, הצום חייב להיות מבוקר ומפוקח ע"י צוות רפואי ובמיוחד כאשר מדובר באדם הסובל ממחלה כרונית.

כותבי המאמר:
* איילת וינשטיין – ראש מדור תזונה, המרכז לרפואת ספורט ולמחקר ע"ש ריבשטיין, מכון וינגייט ויו"ר הפורום לתזונה ולפעילות גופנית של עמותת עתי"ד.
* ד"ר יצחק וינשטיין – פיזיולוג של המאמץ, ראש מדעי החיים בחינוך הגופני, המכללה האקדמית אוהלו בקצרין, החוג לתזונה, המכללה האקדמית בתל-חי.